באניטרנציונל השני השתתפו נציגי מפלגות סוציאליסטיות מגרמניה, צרפת, אוסטריה, איטליה, בלגיה, רוסיה ואנגליה. עד שנת 1914 התקיים בשם: "התאחדות בין לאומית של אירגוני פועלים" כפדרציה רופפת, אלא שעם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, ב-1914 התפרק. בין חברי הארגון פרץ עימות בשאלת הנאמנויות הסוציאליסטיות לעומת הנאמנויות הלאומיות והקשרים הרופפים בין המפלגות הסוציאליסטיות מן הארצות השונות נפרמו. כך קרה, שבמשך מלחמת העולם פסק האינטרנציונל השני לפעול, אך חידש את פעילתו בשנת 1919 בשם "התאחדות בינלאומית של המפלגות הסוציאלדמוקרטיות". בעקבות האיחוד עם "האינטרנציונל הווינאי" בשנת 1923, שונה שמו ל"אינטרנציונל הפועלים הסוציאליסטי" והוא פעל עד פרוץ מלחמת העולם השניה בשנת 1939.
הרוב באינטרנציונל זה, בהנהגתו של קרל קאוטסקי, דגל בתורה המרכסיסטית, והאמין ב"מלחמת המעמדות" ובכורח בואה של "המהפכה הסוציאליסטית" כדרך הסוציאליסטית הנכונה. מיעוט, בהנהגתו של אדוארד ברנשטיין, האמין כי ניתן להשיג את אותם הישגים על ידי מעבר מתון ומסודר מקאפיטליזם לסוציאליזם באמצעות רפורמות שיתחוללו בפרלמנטים הנבחרים.
הזווית הציונית-סוציאליסטית של האינטרנציונל השני היא הצטרפות "הברית העולמית של פועלי ציון" לאינטרנציונל בשנת 1916.
