בשנת 1912 רכשה חברת 'הכשרת היישוב' מתושבי הכפר קלנדיה אדמות מצפון לירושלים. בשנת 1914 התיישבה במקום קבוצת עבודה שמנתה עשרה פועלים מבני העלייה השנייה בראשותו של מאיר רוטברג. אחרי שפרצה מלחמת העולם הראשונה עזבה הקבוצה את המקום. בשנת 1919 התיישבה במקום קבוצת קלנדיה שמנתה חמישה חלוצים, שהתמידה ונשארה במקום למרות הקשיים. בשנת 1922 הוקם במקום מושב העובדים עטרות. בשנת 1924 הפקיעו שלטונות המנדט חלק מהאדמות לשם הקמת שדה תעופה. בשנת 1925 הגיעו למקום פרות הולנדיות שהקנו לרפת של עטרות את המוניטין שלה. בשנת 1927 נבנו בתי הקבע. בשנת 1928 נבנתה בריכה לאגירת מי גשמים לאחר שנים רבות שבהן הובלו המים למקום בחביות. בתקופת מאורעות 1929 היישוב  הותקף והנשים והילדים פונו לירושלים. במאורעות 1939-1936 איבד היישוב חמישה מתושביו. בשנות ה-40 התפתח היישוב ושגשג למרות הקשיים. בשנת 1946 הצטרפו לישוב 15 משפחות נוספות. בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם תכנית החלוקה, שלפיה נועדו עטרות ונווה יעקב הסמוכה להיכלל במדינה הערבית. בעקבות קבלת התוכנית החלו הערבים להתקיף את היישוב ואת התחבורה אליו. במרץ 1948 הושם היישוב במצור וכעבור חודש פונו הנשים והילדים מהמקום. המגינים הצליחו להדוף מספר התקפות של הלגיון הערבי ושל הכפרים הערביים השכנים. ב-14 במאי 1948, עם תום המנדט הבריטי, קיבלו המגינים הוראה לסגת לנווה יעקב. למחרת הפינוי השתלטו ערביי האזור על עטרות והחריבו את היישוב. תושבי עטרות המפונים התיישבו במושבה הטמפלרית וילהלמה והקימו שם את המושב 'בני עטרות'. במלחמת ששת הימים כבש צה"ל את עטרות. כיום במקום אזור תעשייה ושדה התעופה עטרות.