בשנת 1934 הקימה תנועת 'ברית חלוצים דתיים' (בח"ד) קיבוץ הכשרה בכפר אלמאלו בהולנד. רוב חברי הקיבוץ היו יוצאי גרמניה ומיעוטם יוצאי הולנד. היו להם מגורים וחדר אוכל משותפים ורובם עברו הכשרה אצל האיכרים המקומיים, שעסקו בעיקר במשק החלב. אחדים קיבלו הכשרה אצל בעלי מלאכה מקומיים. לאחר סיום ההכשרה עלו חברי הקיבוץ לארץ ישראל כבודדים, התפזרו ברחבי ארץ ועבדו כפועלים בפרדסים ובמשקים חקלאיים.
בשלהי 1937 החלו חברי הקבוצה להתרכז במחנה עבודה בנחלת יהודה, שם הקימו את ארגון 'הזורעים'. הם ניהלו חיי קבוצה והתפרנסו מעבודה בפרדסי האזור, בהקמת גדר הצפון, בכרמי בת שלמה ועוד.
באוקטובר 1938, בעיצומם של מאורעות 1939-1936, עברו אנשי 'הזורעים' למושבה מצפה במטרה לסייע בעבודה ובשמירה לעשר המשפחות שנותרו במקום. הם הקימו מחנה צריפים במצפה, עבדו ביער צבי שבמורדות טבריה והחלו לעבד את האדמות שבראש ההר.
ב-17 במאי 1939 פרסמה ממשלת בריטניה את 'הספר הלבן של מקדונלד' שבו הוטלו מגבלות קשות על העליה וההתיישבות היהודית בארץ ישראל. ב-23 במאי 1939 עלו על הקרקע בלילה אחד שבעה יישובי 'חומה ומגדל' במחאה על גזירות 'הספר הלבן'. במסגרת מבצע זה עלו גם חברי ארגון 'הזורעים' על הקרקע באדמות פיק"א בסרג'וני, שברכס מעל טבריה. בסיוע מאות אנשים ממשקי עמק הירדן הוקמו בן לילה חומה, מגדל שמירה ומחנה אוהלים. בשבועות הראשונים נבנו צריף עבור חדר האוכל והמטבח המשותף, צריף למגורי המשפחות וצריף למגורי הרווקים. המים למקום הובאו במיכלית מטבריה (ורק לקראת סוף 1941 הושלמה בניתו של צינור מים ממעיינות יבנאל).
כשלושה חודשים לאחר העליה על הקרקע פרצה מלחמת העולם השניה. מחירי חומרי הבניה עלו ותקציבי המוסדות המיישבים הצטמצמו. עם זאת, כוחות הצבא הגדולים שזרמו לארץ הגבירו את תחושת הבטחון והתפתחות הנקודה נמשכה. גבולות המחנה נפרצו, נרכשו 'ליפטים' ובהם שוכנו משפחות נוספות שהצטרפו למושב וכן נבנו לולים קטנים. בשנה הראשונה עבדו החברים בהכשרת הקרקע ובעיבוד השדות. חלק מהחברים שירתו כנוטרים ומשכורותיהם היוו מרכיב חשוב בהכנסות הקופה המשותפת. בשנת 1942 הוחלט לפרק את המשק המשותף, הקופה המשותפת והמטבח המשותף, והחברים החלו להקים משקים קטנים משלהם. עם זאת המחסור בקרקעות ובמים הגבילו את אפשרויות הפיתוח ועתידו של הישוב לא היה ברור.
בשנים 1940-1939 הגיעו לארץ במסגרת ההעפלה חלוצים חברי 'הפועל המזרחי' מסלובקיה ומקרפטורוס. קבוצה מהם שכונתה 'ארגון אלומה' התגוררה ביבנאל ועבדה אצל איכרי המקום. מאוחר יותר הם עברו לביתניה, קלטו חברים נוספים והקימו את 'ארגון הירדן', אולם משבצת הקרקע בביתניה היתה מצומצמת ולא איפשרה הקמת מושב.
בשנת 1939 התישבה קבוצת שורשים בלוביה והקימה שם ישוב 'חומה ומגדל'. לאחר תקופה קצרה התפרקה הקבוצה ועזבה את המקום. המוסדות המיישבים הציעו לאנשי הזורעים בסרג'וני ולאנשי ארגון הירדן להתאחד, לעבור ללוביה ולקבל לעיבוד את אדמות הזורעים בסרג'וני ואת אדמות קבוצת שורשים בלוביה. ההצעה התקבלה ובהדרגה עברו חברי הזורעים וארגון הירדן ללוביה.
בשנת 1945, עם סיום מלחמת העולם השניה, עזבו רבים מהחברים בשל התנאים הקשים במקום, הבעיות החברתיות שהתעוררו בין שתי הקבוצות וקשיי הפרנסה. במקום העוזבים נקלטו מתישבים חדשים, חלקם ניצולי שואה וחלקם חיילים משוחררים מהבריגדה. בשנת 1946 הוכנה תוכנית אב לישוב, החלה בנית בתי הקבע הראשונים, נבנו רפתות ראשונות וכן נחפרה באר.
לאחר מלחמת העצמאות נוספו לשלושים הנחלות שבמושב 62 יחידות דיור עבור עולים חדשים, רובן נחלות לחקלאים. בתחילה נקלטו במושב מתישבים בודדים שחלקם עלו לארץ לאחר השואה. בשנת 1951 נקלטה קבוצה גדולה של עולים חדשים, רובם שומרי מצוות ממוצא חסידי מטרנסילבניה, חלקם בעלי רקע חקלאי. בשנת 1953 נקלטו שלוש משפחות במסגרת מבצע 'מהעיר אל הכפר'. בשנת 1958 הגיעה קבוצה גדולה של עולים ממרוקו הישר מן האניה (רובם עזבו לאחר חודשים אחדים). בשנת 1956 הגיעו חמש משפחות מהונגריה.
בשנת 2004 נפתחה במושב ישיבה תיכונית 'אורות הזורעים' השמה דגש על חינוך סביבתי. כיום מתגוררות במושב 140 משפחות, כעשר מהן עדיין עוסקות בחקלאות. רוב חברי המושב מתפרנסים מעבודות חוץ. מעטים עוסקים בתיירות.
