דומה שהגוף שייצג יותר מכל האחרים את הקשר ההדוק שבין תנועת העבודה לביטחון – היה הפלמ"ח. זאת משלוש סיבות: האחת נוגעת לאימוצו ממש על-ידי ההתיישבות העובדת, במיוחד הקיבוצית; השנייה – שיטת העבודה והאימונים שהונהגה בו. לפיה, כל פלמ"חאי שהכשיר עצמו בקיבוץ, עבד שבועיים בחודש בענפי המשק, ובשבועיים האחרים התאמן. סיבה שלישית ואחרונה, ולא אחרונה בחשיבותה: רוב חברי הפלמ"ח היו בוגרי תנועות הנוער החלוציות, כך שהיה היזון-חוזר בין ה"הגנה", ההתיישבות וחניכי תנועות הנוער: החברים הבוגרים, הפלמ"חאים, הגיעו להדריך בקנים ובסניפים של תנועות הנוער, והם החדירו בחברים הצעירים את עקרונות הפלמ"ח ואת הרוח שלו.
דומה שלא תהיה זו טעות לקבוע, שהפלמ"ח - בשנות קיומו הלא-ארוכות (מ-1941 עד 1949) - הפך לסמל: לצבר השורשי, המשלב עבודה והגנה, המחרף נפשו למען המולדת ויוצר הווי חדש. לא בכדי שר לו משורר הדור, נתן אלתרמן, שיר הלל בשירו "מסביב למדורה":
נעלים נֻקשות, ילקוטים
סעודה של זיתים ופרי-תֹמֶר,
וספלי אלומיניום קמוטים
ורֵעוּת, וקרבן לאין אֹמֶר.
מה נוסיף ונמנה?.. מדברים פעוטים
נוצרות אגדות. זה החֹמֶר.
במלחמת העצמאות היה לפלמ"ח, ליחידותיו ולאנשיו תפקיד מרכזי, שהעצים עוד יותר את המיתוס. אף המאבק סביב פירוק הפלמ"ח, כמה שהיה קשה, לא פגע בדימויו. אולי אפילו להיפך.
