ההשכלה היהודית הושפעה מרעיונותיה של ההשכלה האירופית הכללית. תנועת זו העמידה במרכז את האדם היחיד, את טובתו וחירותו. האדם ניחן בשכל ובתבונה, ולכן הוא גם חופשי להחליט על דרכו. רעיונות אלו קסמו למשכילים היהודים, משום שצפנו בחובם את עקרונות השוויון. היהודים המשכילים תלו תקוות רבות ברעיונות אלה, ובאמצעותם ביקשו לשנות את מעמדם של יהודי אירופה.

על מנת להגשים את מגמותיה פעלה תנועת ההשכלה בדרכים שונות לפתוח את הקהילות היהודיות לעולם האירופי. המשכילים היהודים התחילו ללמוד לימודי ידע כללי, מדע ושפות, הם החלו להתלבש להתנהג ולדבר כמו שאר אזרחי המדינות בהן חיו, ובד בבד טפחו ופתחו את זהותם התרבותית כיהודים נאורים. השינויים שהציעה תנועה זו עוררו התנגדות חריפה מצד היהודים שומרי המסורת ומנהיגיהם. אלו טענו כי המשכילים פורקים עול וכי דרכם תוביל אותם להתבוללות והמרת דת.

עם התגברות תנועת ההשכלה בארצות מערב אירופה, התפשטו רעיונותיה גם מזרחה לגליציה, ליטא, פולין ורוסיה. התפתחו ספרות עברית חילונית וספרות ביידיש, והחלו לצאת לאור כתבי עת שונים.

לאור גילויי האנטישמיות המודרנית במערב אירופה אחרי אמצע המאה התשע עשרה, ובעיקר לאחר חקיקית חוקי האפליה והפרעות ביהודי רוסיה בשנת 1881, נגזו תקוות תנועת ההשכלה. האמונה כי אפשר יהיה לפתור את בעיית היהודים על ידי הרחבת הדעת וההשכלה, הפרודוטיביזציה וההשתלבות התנפצה. המשבר העמוק שנתגלע בקרב המשכילים היהודים דחף אותם לחפש פתרונות שיתחברו לשורשיהם היהודיים. אפשר לומר, כי החיפוש אחר זהות יהודית והצורך בפתרון לבעייה היהודית שנבעו בעקבות האכזבה מן ההשכלה, היו מבשרי הופעתה של התנועה הציונית.