מושב עובדים. נוסד על ידי קבוצה של ניצולי שואה מצ'כוסלובקיה, שעלו לארץ לאחר הקמת המדינה, ובעת שהותם בבתי עולים הקימו ארגון להתישבות מושבית. כאשר מספר המשפחות בארגון הגיע לשלושים, עברו משפחות למחנות זמניים ברעננה ובנס ציונה והתפרנסו מעבודה בפרדסי האזור. בתחילה הורכב הארגון מעולים מצ'כוסלובקיה, אולם במהלך הזמן הצטרפו עולים מארצות נוספות ממזרח אירופה כגון הונגריה, רומניה ופולין. לאחר משא ומתן עם המוסדות המיישבים הוצע לקבוצה להתיישב באתר 'גוליס ה' בסמוך לאשקלון. למרות שהמקום היה שומם, ללא מים ומרוחק מישובים יהודיים, קיבלו חברי הקבוצה את ההצעה. 

ב-23 בנובמבר 1949 עלה המושב על הקרקע. בתחילה הוקם מחנה זמני שכלל אוהלים למגורים וצריפים עבור מוסדות הציבור (מזכירות, מחסן ציוד, מחסן נשק, מחסן מזון וחדר אוכל המשותף). הגברים עברו למחנה הזמני ועבדו בבנית בתי קבע. המשפחות נשארו במחנות ברעננה ובנס ציונה. באפריל 1950 הסתיימה בנית הבתים וב-1 במאי החלו המשפחות לעבור אליהם. בתחילה הציעה ועדת השמות של קק"ל לקרוא למושב 'גאליה'. מאוחר יותר שינתה הוועדה את דעתה והחליטה לקרוא למושב 'ניר ישראל' על שמו של התעשיין והנדבן ישראל טייבר.

בעת בניית בתיהם למדו חברי המושב את מלאכת הבניה ובשנים הבאות התפרנסו רבים מהם מעבודות בניה במושבי הדרום.  חברי מושב אחרים עבדו בחפירת בארות עבור 'מקורות'  ובהקמת מחנות צה"ל בקסטינה ובחסה. במקביל הקימו חברי המושב משקים חקלאיים שכללו רפת, גן ירק, לול ומטע. מאז הקמתו ועד למלחמת ששת הימים סבל המושב מגניבות ופעולות טרור של מסתננים מגבול מצרים ולכן  נאלצו חברי המושב להשקיע חלק משמעותי מזמנם בשמירה. בשל הקשיים היתה במושב בשנים הראשונות תחלופה של תושבים. בשנת 1956 הגיעו למושב עולים מהונגריה ופולין, רובם נקלטו היטב ותרמו ליציבות המושב.

בשנת 1962 העבירה הסוכנות לידי חברי המושב פרדס בשטח 700 דונם אשר ניטע עבורם והגיע לשלב שבו הוא מניב פירות. הרווחים מהפרדס המשותף איפשרו לחברי המושב להשקיע ולהרחיב את משקיהם. לאחר השנים הראשונות הקשות הגיע המושב לשלב של התבססות משקית. נרכשו טרקטורים וציוד חקלאי מודרני, אשר הפחיתו את הצורך בעבודת ידיים ואיפשרו הרחבת ענפי החקלאות. נבנו בתים גדולי ומודרנייים יותר, הוקמו מבנים חדשים עבור מוסדות הציבור. 

במהלך השנים עבר המושב תמורות והתפתחויות נוספות, אך הוא שומר על מאפייניו הכפריים והחקלאיים. כיום התושבים מתפרנסים בעיקר מחקלאות (רפת, פרדס, מטעים ופלחה), מקצועות חופשיים ועסקים קטנים.