בנעוריו התחנך בישיבות, ונחשב לעילוי, אולם בחר להתמסר לרעיון הציוני, ללימוד השפה העברית ולפעילות בתנועת הנוער הציונית 'התחייה'. קיבל הכשרה בבית ספר חקלאי של יק"א בדרום רוסיה. למרות השפל שבו היתה שרויה אז התנועה הציונית בעקבות פטירתו של הרצל וכשלון המהפכה ברוסיה, החליט לעלות לארץ ישראל ולהיות לחקלאי.

בשנת 1908 עלה ארצה. בתחילה עבד בפתח-תקווה ואחרי כן ברחובות. למרות חולשתו הגופנית הצליח לרכוש מיומנות בעבודת האדמה. הצטרף לתנועת 'הפועל הצעיר', פגש את אהרן דוד גורדון, התרשם ממנו והושפע מדעותיו. בקיץ 1908 התחיל לעבוד בחוות כנרת ושם הצטרף ל'קומונה הרומנאית', קבוצת עולים מרוסיה שהתארגנה במטרה לנהל חיי שיתוף ולהתפרנס מעבודה חקלאית. יחד עם פועלים נוספים שהצטרפו אליהם התגבשה קבוצה שרצתה להקים משק עצמי, שיתופי, ללא מנהלים ובאחריות הקבוצה. בעקבות סכסוך עם מנהל חוות כנרת עברה הקבוצה לחדרה ושינתה את שמה ל'קומונה החדרתית'. בחדרה התגבשה הקבוצה, ובוסל תפס בה מקום מרכזי. הוא התבלט בכושר המנהיגות, ביוזמה ובחזון שלו.

בסוף שנת 1910 קיבלה הקבוצה על עצמה את האחריות לעיבוד אדמות חוות כנרת שמעבר לירדן. החברים התיישבו באדמות אום ג'וני והקימו את דגניה. בוסל שעמד בראש הקבוצה הוא שבחר את השם 'דגניה', 'על שם חמשת הדגניים שבעמק'. הוא היה גם המזכיר של הקבוצה, הגזבר, ומנהל התכתובת עם המשרד הארצישראלי. המעבר של החברים מהחושות באום ג'וני אל בתי הקבע שהוקמו בחצר דגניה היה תחילתו של תהליך של מעבר מחיי קומונה לחיי קבוצה. בוסל השפיע רבות על התפתחות ועיצוב אורח החיים של הקבוצה. לפי השקפתו מטרותיה של הקבוצה הן יצירת משק חקלאי מודרני ללא מנהלים עם שוויון בין החברים, חינוך משותף והשתתפות פעילה של החברות במשק. מלבד תפקידיו בקבוצה עסק גם בפעילות ציבורית, היה מראשי מפלגת 'הפועל הצעיר' וכתב בעיתון המפלגה, 'הפועל הצעיר'.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה סייע למגורשים מיפו-תל אביב שמצאו מקלט בצפון הארץ, והקים בתי יתומים בסג'רה ובמנחמיה. אחרי המלחמה המשיך לפעול ביתר שאת, למרות הקדחת הקשה שלקה בה. בשובו לדגניה מטבריה, לאחר פעילות בוועד איכרי הגליל התחתון, התהפכה הסירה שהובילה אותו, והוא טבע בכנרת. בן 28 היה במותו.