מראשית המאה העשרים ועד פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיעו לארץ-ישראל כ-35,000 מהגרים. כארבעים אחוז מהנכנסים בשערי יפו באותן שנים היו נשים, מרביתן נשואות ואימהות לילדים, שהגיעו כדי לנסות ולפתוח בארץ חיים חדשים. עניינו של מאמר זה בנשים מהגרות מן השורה, אשר לא השתייכו ל'חוג היוקרה' של נשות האיכרים ממושבות העלייה ראשונה ואף לא לחוגי הפועלות במושבות הגליל שבפריפריה הארץ-ישראלית. היו אלו ברובן נשים בעלות משפחה שחיו בעיירות הרבות שברחבי תחום המושב, ואשר בעיצומה של הנדידה היהודית ההמונית אל ארצות הים קיבלו בעצה משותפת עם בני המשפחה את ההחלטה להגר לארץ-ישראל. שלוש סוגיות מרכזיות נדונות במאמר: מידת השפעתה של האישה היהודייה על קבלת ההחלטה בתא המשפחתי להגר לארץ-ישראל; מידת יכולתה של האישה להוציא אל הפועל את ההחלטה שהתקבלה; ההבדל בין חוויית ההגירה של האישה לארץ-ישראל ובין חוויית ההגירה של הגבר.

חלוצות שאינן פועלות - המאמר המלא (406 KB)